החלטה בתיק בש"פ 6732/10

           לפניי ערר המדינה על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט ד' מגד) אשר דחה את עררה על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בבאר-שבע (כב' סגן הנשיא ד' לנדסמן) לבטל את פסילתו המינהלית של רישיון הנהיגה של המשיב.

1.        בשלהי חודש יולי 2010, נהג המשיב באופנועו בכביש החוף בסמוך למחלף נתניה. בנקודה מסוימת בדרך, נקלט אופנועו של המשיב במד מהירות המופעל על-ידי המשטרה (להלן: ממל"ז), כשמהירות נסיעתו - כך לפי הממל"ז - עומדת על 164 קמ"ש, בעוד מהירות הנסיעה המרבית המותרת במקום הינה 90 קמ"ש בלבד. המשיב עוכב במקום האירוע, ונמסר לו טופס "הזמנה לדין וכתב אישום" בגין נהיגה במהירות מופרזת, שהינה עבירה לפי תקנה 54(4) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. כמו-כן, זומן המשיב לשימוע בפני קצין משטרה בטרם תתקבל החלטה אם לפסול מינהלית את רישיון הנהיגה שלו. בתום השימוע, ולאחר שעמד על עברו התעבורתי המכביד, החליט קצין המשטרה, רפ"ק פרדי קוסקס לפסול מינהלית את רישיון הנהיגה של המשיב ל-30 ימים, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 47(ה) לפקודת התעבורה [נוסח חדש].

2.        בעקבות החלטה זו, הגיש המשיב לבית משפט השלום לתעבורה בבאר-שבע "בקשה דחופה לביטול פסילה מינהלית". בית המשפט בחן את הבקשה והורה לבטל את הפסילה המינהלית ולהחזיר למשיב את רישיון הנהיגה שלו. בית משפט השלום סמך את החלטתו על פסקי דין שניתנו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (שביניהם ע"פ (באר שבע) 35355/08 מדינת ישראל נ' לוין (לא פורסם, 2.3.10) (להלן עניין לוין)), שקבעו כי בהיעדר כיול למכשיר ממל"ז במעבדה חיצונית מורשית, קיים ספק באשר לאמינות המכשיר. על רקע קביעות אלה, שבית משפט השלום ראה עצמו מונחה על-ידן, פסק בית המשפט כי אין בידי התביעה ראיות לכאורה המספיקות לפסילה מינהלית של רישיון הנהיגה של המשיב. המדינה עררה על החלטה זו, אך עררה נדחה בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, שקבע כי נוכח קיומה של פסיקה בלתי אחידה בבתי המשפט המחוזיים בנוגע למידת אמינותו של ממל"ז שכויל במעבדות המשטרה, ונוכח כך שבענייןלוין תלויה ועומדת בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה, אין מקום לקבוע מסמרות בשאלה זו (ובלשונו "אינני מוצא להכניס ראשי בין ההרים הנ"ל"), ומשכך אין להתערב בהחלטת בית המשפט לתעבורה בסוגיית ביטול פסילתו המינהלית של רישיון הנהיגה של המשיב. ערר המדינה נדחה אפוא.

           מכאן הערר שלפניי.

3.       לטענת המדינה, שגה בית המשפט קמא כשנמנע מלהכריע בשאלת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב בנהיגה באופנועו במהירות של 164 קמ"ש. לדידה, בשל הימנעותו מלהכריע בשאלה, נמנע בית המשפט מלשקול האם ביטול הפסילה המינהלית של המשיב טומן בחובו פגיעה בביטחון הציבור. לדבריה, על בית המשפט היה לקבוע באופן פוזיטיבי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב ובראשן ממצאי הממל"ז. עוד מוסיפה המדינה, כי פסיקתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, שלפיה בהיעדר כיול מדעי במעבדות חיצוניות מורשות, לא קיימת חזקת תקינות לפעילות הרשויות, ומשכך אין בתוצאות המתקבלות בממל"ז כדי לשמש ראיות לכאורה נגד מי ש"נתפס" על-ידי המכשיר, הינה נטולת אחיזה בפסיקתו של בית משפט זה, ואף המשפט המשווה מלמד על הכלל שלפיו כל שיש להבטיח הוא תקינות המכשירים בהתאם להנחיות היצרן ונוהלי המשטרה. לגישתה, המשטרה פועלת לפי הנחיות היצרן ומבצעת בדיקות שגרתיות לתקינותו של הממל"ז, אחת למספר חודשים, הכוללות בדיקות כיול שונות, כמו גם בדיקת תקינות שמתבצעת לפני ואחרי כל הפעלה של המכשיר. זאת, באופן שעולה בקנה אחד עם אמות המידה שהתוו בפסיקתו של בית משפט זה. בצד זה גורסת המדינה, כי גם בהנחה שהתוצאות שמתקבלות בממל"ז שכויל במעבדות המשטרה אינן מבטיחות אמינות מוחלטת, הרי שמהירות נסיעתו של המשיב חרגה - על-פי המדידה - בלמעלה מ-70 קמ"ש מן המהירות המותרת, ואין זה סביר כי חוסר הדיוק של המכשיר, ככל שהיה כזה, הביא לסטייה כה ניכרת. עוד מוסיפה היא כי בצד ממצאי הממל"ז, ניתן לבסס את הרשעת המשיב גם על עדויותיהם של שוטרי התנועה שנכחו בזירה והיו עדים בעצמם לאופן נהיגתו של המשיב. לגישת המדינה, השבת רישיון הנהיגה לידי המשיב טומנת בחובה מסוכנות גבוהה לביטחונם של עוברי דרכים, ובכך היא מקימה עילה לפסילה המינהלית.

4.       המשיב טוען מצדו כי אין להידרש בשלב זה, בטרם הוגש כתב אישום, כשהמחלוקת בין הצדדים מתמצה באפשרות של פסילה מינהלית, לשאלת קיומן של ראיות לכאורה בעניינו. לגופו של עניין טוען המשיב, כי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בעניין לוין (כמו גם מותבים נוספים במחוזות השיפוט השונים) קבע כי אם המשטרה לא מבצעת כיול למכשיריה במעבדה חיצונית מורשית - הרי שלא קיימות ראיות לכאורה שיגבשו אפשרות להרשעה של נהג שעבר עבירת מהירות, ומכאן שאין מקום לפסילה מינהלית. לגישת המשיב, לא ניתן ללמוד היקש לענייננו מן ההחלטה שניתנה לאחרונה בבש"פ 6983/10 קדוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.10.10) (להלן עניין קדוש), אשר עסק במכשיר ה"דבורה" המשמש אף הוא את המשטרה באיתור עבירות של נהיגה במהירות מופרזת, שכן באותו מקרה בוססה ההחלטה גם על קיומה של הודיה מצד הנאשם, שאינה בנמצא בענייננו.

5.       לאחר שבחנתי את הערר על נספחיו הרבים, ושקלתי את טענות הצדדים, מסקנתי היא כי דינו להתקבל. קצין משטרה רשאי להורות על פסילה מינהלית של רישיון נהיגה לתקופות קצובות, בהתאם לסמכותו הקבועה בסעיף 47(ה) לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. סמכות זו כפופה להתקיימותם של שני תנאים מצטברים: ראשית, נדרש כי בידי התביעה יימצאו ראיות לכאורה להוכחת העבירות שייוחסו לנהג בכתב האישום שיוגש (התנאי להפעלת הסמכות הינו כידוע: "היה לקצין משטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג שביצע את העבירה"). שנית, יש להידרש לשאלה האם המשך נסיעתו של הנהג מקימה מסוכנות לציבור, בהתחשב בעברו התחבורתי ובכלל נסיבות העניין (עניין קדוש; בש"פ 8545/02 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 57, 59 (2003)). בדומה לאמות המידה לבחינת קיומן של ראיות לכאורה  בהליכי מעצר, בית המשפט אינו נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, אם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם בעבירות המיוחסות לו מעבר לספק סביר (ראו: (בש"פ 3055/09 יהודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.5.09); בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 148 (1996); בש"פ 2934/10 קוראען נ' מדינת ישראל, סעיף 7 (לא פורסם, 26.4.10)).

6.       הראיות הלכאוריות הקיימות במקרה שלפנינו כוללות את ממצאי הממל"ז, המצביעים על כך שהמשיב נהג במהירות של 164 קמ"ש וכן את עדויות שוטרי התנועה אשר היו עדים לנסיעתו המהירה של המשיב, גם אם הם כשלעצמם לא יכלו לעמוד על המהירות המדויקת שבה נסע. לטענת המשיב, אין להסתמך על הממל"ז לשם קביעת קיומן של ראיות לכאורה, היות שזה לא כויל מדעית במעבדה חיצונית מורשית. שאלת הצורך בכיול הממל"ז במעבדה חיצונית מורשית עומדת כיום לבחינתו של בית משפט זה במותב תלתא בענין לוין (רע"א 2801/10, קבוע ליום 20.12.10). למותר לציין - בנסיבות אלה - כי אין בכוונתי לנקוט עמדה בשאלה העומדת להכרעת המותב. בצד האמור, סבור אני כי שגה בית המשפט המחוזי כשלא ראה להכריע בשאלת קיומן של ראיות לכאורה בענייננו. אין זהות בין ההכרעה הראייתית שבסוף ההליך העיקרי, לבין זו הנוגעת לקיומן של ראיות לכאורה, ואין זה נדרש כי בתי המשפט הפוסקים בשאלת הפסילה המינהלית, ימתינו להכרעתו של בית משפט זה בשאלה המתעוררת בהליך העיקרי. על מנת לקבוע כי התגבשו ראיות לכאורה, די שיימצא כי קיימות ראיות גולמיות שיש בהן פוטנציאל לקשור את המשיב לעבירות המיוחסות לו. לטעמי, בהתחשב בבדיקות הכיול השגרתיות, שלדברי המדינה, מתבצעות לממל"ז אחת למספר חודשים וכן לפני ואחרי כל משמרת, ובהינתן פסיקתו של בית משפט זה עד כה באשר לאמינות הבדיקה במכשיר הממל"ז, ניתן לקבוע כי ראיות לכאורה כאמור קיימות בענייננו.

7.       כאמור, שאלת תוקפם של ממצאי מדי המהירות שבהם עושה המשטרה שימוש הגיעה לדיון בבית משפט זה פעמים מספר. באחת הפרשות המוקדמות שבהן התעוררה שאלה זו, נקבע כי בדיקות המכשיר המתבצעות על-ידי המשטרה, לרבות "בדיקת מעבדה שגרתית של המכשיר אחת למספר חודשים (...) די בהן כדי להבטיח תקינותו של המכשיר (ע"פ 5345/90 בראונשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 40, 46 (1992) (להלן: עניין בראונשטיין)). בפרשה אחרת שנדונה שני עשורים מאוחר יותר, ועסקה באופן ספציפי בממצאיו של מכשיר הממל"ז נקבע כי "הממל"ז הינו מכשיר מדידה אמין ומדויק בכפוף להפעלתו על-פי הנחיות היצרן ולאחר ביצוען של הבדיקות השגרתיות בטרם ההפעלה" (ע"פ 4682/10 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 304, 334 (2003)). כפי שמציינת המדינה, הנחיות היצרן נעדרות הוראה בדבר עריכתו של כיול מדעי במעבדה חיצונית מורשית, כדרישת המשיב. מבלי לקבוע מסמרות בשאלת תוקפה העדכני של הלכה זו, הנתונה, כאמור, בימים אלה להכרעתו של בית משפט זה,  סבור אני כי ככל שהדברים נוגעים למדרג הראייתי הנמוך יותר של ראיות לכאורה, ניתן להסתפק בבדיקות השגרתיות המבוצעות על-ידי המשטרה, לפני ואחרי כל משמרת ואחת למספר חודשים, בהתאם להנחיות היצרן, כדי לקבוע כי בעניינו של המשיב קיימות ראיות לכאורה לאשמתו בעבירה המיוחסת לו. יפים לכאן דברי חברתי השופטת א' חיות שהתייחסה בימים אלה בעניין קדוש לטענה דומה בנושא כיול מעבדה של מכשיר "הדבורה":

"סוגיית הצורך בכיול מעבדה של מכשיר הדבורה על מנת שניתן יהיה להסתמך על ממצאיו כראייה, אינה סוגיה שראוי להכריע בה בבקשה לביטול פסילה מינהלית. כפי שצוין, המחלוקת העקרונית הנטושה בסוגיית הכיול של מכשירים דומים (ממל"ז וממא"ל) תלויה ועומדת בפני בית משפט זה (רע"פ 2891/10 הנ"ל) ועל כן שגה בית המשפט לתעבורה בראותו לקבוע כבר בשלב הבקשה לביטול הפסילה המינהלית כי לממצאי מכשיר הדבורה...אין ערך ראייתי כלשהו בהיעדר כיול מעבדה."

 לכך יש להוסיף גם את היותה של מהירות הנסיעה המיוחסת למשיב גבוהה במיוחד, דבר המפחית את החשש מפני טעות במדידת הממל"ז לגבי עצם נהיגתו במהירות גבוהה מן המותר, וכן עדויות השוטרים שנכחו ב"שטח" בעת האירועים ושמרו, לטענת המדינה, על "קשר עין" רצוף עם המשיב לאורך נהיגתו. משעמדה המדינה בנטל הבאתן של ראיות לכאורה על יסוד ממצאים אובייקטיביים, מוטל על המשיב הנטל להראות כי המכשיר לא היה תקין, או שלא נערכו בו הבדיקות הנדרשות (עניין בראונשטיין, עמ' 46). במקרה דנן, לא מצאתי כי בטענה בדבר אי עריכתה של בדיקה כיול מדעית של המכשיר במעבדה חיצונית מורשית, שכפי שציינה המדינה, אינה נדרשת אף במקומות אחרים בעולם שבהם נעשה שימוש בממל"ז, יש כדי לסתור את הטענה בדבר התגבשותן של ראיות לכאורה. יוזכר בהקשר זה, כי גם בית המשפט המחוזי, שדן בענייננו בשאלת חוקיותה של הפסילה המינהלית, לא קבע כל ממצא בשאלת תוקפן של הבדיקות שבוצעו על-ידי המשטרה, וביסס את הכרעתו רק על קיומה של מחלוקת פוסקים בנושא.

8.       כאמור, השאלה השנייה שיבחן בית המשפט הדן בשאלת חוקיותה של פסילה מינהלית של רישיון נהיגה הינה האם המשך נהיגתו של נושא הבקשה מקימה מסוכנות לציבור, בהתחשב בעברו התחבורתי ובכלל נסיבות העניין. למשיב עבר תעבורתי מכביד הכולל, בין היתר, הרשעה בעבירות מהירות, בשתי עבירות של נהיגה בחוסר זהירות וכן בעבירות של עקיפה תוך חציית קו הפקדה רצוף, אי ציות לתמרור, אי שמירת רווח, נהיגה ברכב לא תקין וגרימת תאונת דרכים שגרמה לחבלה של ממש. לעבר זה מתווספת חומרתה של העבירה שבנדון, שבגדרה נסע המשיב, לכאורה במהירות החורגת בלמעלה מ-70 קמ"ש מן המותר. נסיבות אלה מצביעות על מסוכנותו של המשיב לנוסעים בדרך ולהולכי רגל. משכך, לא היה יסוד, אפוא, להתערב בהחלטת קצין המשטרה בדבר פסילה מינהלית.

          על רקע כל האמור, דין הערר להתקבל. המשיב יפקיד את רישיון הנהיגה שלו לשם המשך הפסילה המינהלית ביחידת התנועה נגב שבמשטרת ישראל עד יום 17.10.10 בשעה 10:00 בבוקר.

ניתנה היום ב' בחשון התשע"א (10.10.10).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    יל

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: